כשמדברים על כשרות המזון, נראה שזהו נושא המוכר לכל יהודי באשר הוא. לכולנו ברור מדוע יש צורך בכשרות על המאכלים ואיך מוודאים זאת, כולנו גם מבינים את חומרת החטא שבאכילת מזון שאינו כשר, ומציבים לעצמנו גבולות רבים כדי לעמוד בכך.
לעומת זאת, בכל הנוגע לכשרות המקווה, דומה שהמודעות כמעט אינה קיימת. נשים רבות מגיעות מידי חודש למקווה שאין עליו כלל פיקוח מתמיד, ואף לא טורחות לוודא זאת, כי הרי "מקווה הוא מקווה", ומה כבר יכול להיות בעייתי בו? מסתבר שהרבה מאוד.
בכל הנוגע למקווה ישנן הלכות מרובות. בין הידועות שבהן זו ההלכה הנוגעת לכמות המים שבבור הטבילה, שכן רק כשכמות המים המצויה בבור מספיקה לטבילת כל הגוף בבת אחת – נחשב המקווה לכשר, ומכאן ההלכה שפסקו חז"ל כי "מי המקווה צריכים להיות 40 סאה". במידות של ימינו מקובל להתייחס לכמות זו כמקבילה לכ-332 ליטר, או לדעת החזון אי"ש כ-573 ליטר.
בכל מקווה כשר חייב גם להיות "אוצר" בו נאספים מי גשמים שלא נוגעת בהם יד אדם. ההלכות הנוגעות לאוצר הן רבות, וכדי לוודא שהן אכן נשמרות כנדרש, מוכרחים שיהיה פיקוח הדוק של מומחים שיגיעו, יבדקו את כמות המים ואת מקורם.
בבדיקת כשרות המקווה חייבים להתייחס גם לכך שהמים המצויים בו, בשונה ממי מעיין, מטהרים רק כשהם עומדים, וזו הסיבה שיש להקפיד בבניית המקווה שהמים לא יהיו "זוחלין", כלומר – בתנועה. בנושא זה נהוג להחמיר מאוד, ואפילו אם יש חלחול דקיק של מים אל הקרקע, המקווה נפסל. כדי למנוע זאת, מקפידים מאוד על איטום מוחלט של קרקעית הבורות וקירותיהם.
יש עוד הלכות רבות נוספות הנוגעות לבור הטבילה, לברז המילוי, לצינורות המובילים אליו, ולעוד הרבה מאוד פרמטרים. למרבה הצער, ביישובים רבים בארץ ישנם מקוואות בלי פיקוח מתמיד על המקווה, דבר הגורם לכך שהמקוואות לעתים לא מהודרים.
כדי למנוע מנשים רבות מכשלה, מפעיל 'המרכז הארצי לטהרת המשפחה' את 'וועד כשרות המקוואות' אשר מפקח במהלך כל השנה על המקוואות, כאשר שולח מפקחים – רבנים מומחים בנושא, אשר בודקים מאות מקוואות ברחבי הארץ, ורק כשברור שהכל תקין לחלוטין, הם מעניקים להם תעודת כשרות. בוועד גם מקפידים לתקן את המצריך טיפול בעת הצורך, ובכך להבטיח לטובלות שהן ייזכו לטבול במקווה כשר למהדרין, על פי הדעות המחמירות ביותר וללא כל חשש.
.jpeg)
