זה קרה בתקופה הראשונה של התפרצות הקורונה. חשש ההידבקות מהנגיף היה גדול מאוד, ונשים רבות שאלו את עצמן כיצד יוכלו לקיים את מצוות הטבילה במקווה. שאלות רבות הגיעו באותם ימים לפוסקי הדור, במטרה לברר אם ניתן להקל בדרך כלשהי ולאפשר טבילה ללא חשיפה למים שבהם טבלו נשים נוספות.
אחד הרעיונות שהגיע אל שולחנם של הפוסקים היה בנוגע לאפשרות הטבילה בבריכה. נשים שאלו אם ניתן להחליף את הטבילה במקווה טהרה לטבילה בבריכת שחייה. מסתבר שהרעיון לא נולד מאליו, שכן ניתן לראות דיונים שונים בפוסקים גם מדורות קודמים, אשר פוסקים באופן חד משמעי שהטבילה בבריכה אינה אפשרית ולא מטהרת כלל.
באותם ימי קורונה, על אף המצוקה הגדולה ושעת הדחק, יצאו הרבנים הראשיים לישראל, הרב דוד לאו והרב יצחק יוסף, במכתב גלוי בו הם פרסמו את דעתם על הנושא ואף הדגישו: "על נשות ישראל לידע כי אין בטבילה בבריכה שום טהרה. כל הרעיונות של כמות מים גדולה טובים רק לניקיון והיגיינה, ומי שעושה כן נשארת עדיין בטומאתה. עליה לדעת שכל עוד לא טבלה במקווה כשר, הרי היא כנידה גמורה ואסורה לבעלה". הרבנים חתמו את מכתבם בהבהרה ברורה: "טהרה כהלכתה היא כהוראת השולחן ערוך וכמסורת ישראל".
זה המקום לציין כי הניסיון לטבול בבריכת שחייה מועלה לא פעם גם בתקופות שאין בהן חשש מקורונה, על ידי נשים שמחפשות "טבילה היגיינית" יותר מזו המוצעת במי המקווה. כאן חשוב להדגיש כי המחשבה על כך שבריכת שחייה היגיינית יותר ממקווה מקורה בטעות, שכן מקוואות המפוקחים על ידי משרד הבריאות בהכרח עומדים בכל התנאים הדרושים, ואין חשש מחוסר היגיינה. על כל פנים, כפי שהדגישו הרבנים, אין לטבילה כזו שום משמעות מבחינה הלכתית והיא אינה כשרה כלל.
כולנו יודעים את מסירותן הרבה של נשות ישראל בכל הדורות לטבול אך ורק באופן כשר ולשמור גם בזמני דחק על טהרת הבית. גם בימינו השליחות שמוטלת על נשות ישראל היא להמשיך לקיים את המצווה כראוי מבלי לנסות למצוא היתרים חסרי בסיס או רעיונות שאינם עולים בקנה אחד עם ההלכה.
